רוב האנשים המרצים,הם אנשים אכפתיים מלאים אמפתיה,ושואפים תמיד להרמוניה וברוב המקרים יעדיפו לוותר על עצמם ועל עקרונותם העיקר שלא להכינס לעימותים ,הרבה פעמים הצורך לרצות אחרים נובע מכך שאנחנו משדרים לעצמנו במחשבות שאם נרצה את כולם יעריכו אותנו יותר ,ומה שבפועל קורה זה שאנשים מזהים את נקודת החולשה שלנו ומרגישים בנוח לבקש בלי סוף מבלי להתחשב ברצונות האמיתים שלנו,מכיוון שתמיד נגיד כן ולא נאכזב אחרים.הקושי האמיתי הוא בהצבת גבולותוובחוסר יכולת לסרב לאחר ולעיתים גם בקבלת החלטות שמשפיעות על חיינו והעתיד שלנו.
תחושת הריצוי מגיל קטנות להורות
בגן- רוב הילדים מוותרים על משחק שממש בא להם לשחק לטובת האחר
בבה"ס- אנחנו מרצים את המורים ,ומבצעים הרבה משימות שלא בהכרח מתחשק לנו לעשות.
בתיכון- אנחנו מרצים גם את המורים וגם את החברים. על מנת להיות מקובלים אולי נצא למקומות שלא נאהב, או נשתה אלכוהול ועוד
בחיינו הבוגרים-נרצה את הבוס, נשאר שעות נוספות בעבודה למרות שאנחנו לא יכולים כי לא נעים לנו להתעמת. נרגיש לא בנוח לקחת חופשת מחלה ועוד..
בזוגיות-נוותר על עצמנו בשביל האחר, במקרה הגרוע נישאר בזוגיות לא טובה בגלל הילדים.
כל הוויתורים שציינתי ורבים אחרים גורמים לנו לקבל החלטות שגויות במהלך חיינו. ולבטל את עצמינו .ברגע שביטלנו את עצמנו פגענו בדימוי שלנו ובביטחון העצמי שלנו .נרגיש הרגשה של תקיעות, שאנחנו לא שווים מספיק, של קורבנות. וכל הרגשות השלילים הללו מרחיקים אותנו מהצלחה ומהגשמת חלומות ומטרות ויעדים שהצבנו .
ובנוסף לכל אלה ברגע שננהג כך גם עם ילדינו ולא נציב גבולות ברורים בחינוך שלנו.לא רק שנאבד את הסמכות ההורית שלנו וכיאה לילדים הם יקלטו ישר את החולשות שלנו מולם וינצלו את יכולת ההשפעה שלהם עלינו.אנחנו נגרום להם בעתיד לחקות את ההתנהגות שלנו .וכך הם ייפעלו ויתנהלו בחייהם הבוגרים,כי אינם מכירים דרך אחרת.
מי מאיתנו לא מצא את עצמו בסיטואציה בו הוא דוחק את רצונו האישי לטובת האחר?
אני אישית יכולה להעיד על אין ספור מקרים בהם ויתרתי על עצמי
בין אם זה בילדותי או בחיי הבוגרים,בין אם זה באינטרקציה מול חברות או לקוחות
מול ילדיי .והמשפחה הקרובה, ולצערי הרב אפילו בהחלטות הקשורות לעסק שלי.
אני זוכרת מעצמי הרבה סיטואציות מתקופות שונות בילדותי, שכל חברה שפנתה אליי וביקשה משהו הייתי הופכת עולמות בשביל לעזור לה גם אם לא הסתדר לי, גם אם ידעתי שזה יבוא על חשבוני. לעיתים אפילו כעסתי כי הבקשה נראתה לי מוגזמת ובכל זאת עשיתי זאת.
ובחיי הבוגרים יותר עבדתי בחברה מסוימת והרווחתי ממש יפה ,ועמיתיי לעבודה שהם אפילו לא חברים קרובים הרגישו מאוד בנוח להלוות ממני כסף בקטנה ולא להחזיר. ולי לא היה את האומץ לדרוש בחזרה, וכל יום שעבר וראיתי אותם בעבודה אכלתי את עצמי מחדש ,במקום להעמיד את אותו האדם במקום ולהתקדם ,העדפתי לסחוב את הסיטואציה ולהריץ לעצמי סרטים בראש כי לא היה לי נעים לבקש. אני זוכרת סיטואציה שהגיעה משהי חדשה לעבודה מבוגרת ממני ויום אחד היא שאלה אותי אם יש לי כסף להלוות לה כי היא צריכה לקנות כמה דברים, בדקתי בארנק לא היה לי מזומן וברוב חוצפתה היא ביקשה את האשראי וברוב טיפשותי נתתי לה למרות שבתוך תוכי זה הדבר האחרון שרציתי לעשות ,היא לקחה לי את כרטיס האשראי ,קנתה כמה דברים ,הראתה לי את הקבלה ע"ס 150 שח. והבטיחה לי שתחזיר תוך כמה ימים. לא רק שלא החזירה לי. משהו הרגיש לי לא נכון, התקשרתי לחברת האשראי וגיליתי שנעשתה באותו היום עסקה ע"ס 2000 שח. כמובן שנזפתי בה כי זה כבר גבל בחוצפה ונוכלות, חלק מהכסף קיבלתי, אבל התחושות שליוו אותי היו מאוד קשות .וכל הזמן חשבתי עם עצמי למה נתתי את כרטיס האשראי שלי למישהי שאני בקושי מכירה נגד רצוני.אלה רק חלק קטן מהדוגמאות של ריצוי שחוויתי יחסית בגיל צעיר, אבל מכיוון שלא טיפלתי בגורם שגרם לי לחזור שוב ושוב על אותם טעויות רק בוורסיות שונות .גם בחיי הבוגרים כאשה בעלת עסק מצליח בתחום הקוסמטיקה. מצאתי את עצמי לא פעם מתנהלת מול לקוחות בצורה שלא תואמת את הרצונות שלי .למשל אם לקוחה מאחרת או מבריזה על בסיס קבוע ,במקום להיות אסרטיבית ולהגיד לה במידה ולא תגיעי בשעה שנקבעה לך אאלץ לגבות כסף עבור הביטול, מצאתי את עצמי אין ספור פעמים מקשיבה לתירוצים ומהנהנת בנחמדות. דוגמה נוספת-לא פעם התחמקתי מהעלאת מחירים למרות שרוב הקולגות העלו מחירים כבר מזמן. ולמרות שאני יודעת שאני סופר מקצועית אדיבה ושירותית, הפחד שחלחל בי היה שבמידה ואעלה מחירים לקוחות יעזבו.
מתי החלטתי שמספיק וקיבלתי החלטה לשים את עצמי במרכז?
כשפתחתי את העסק והתחלתי לצבור לקוחות ונולדו ילדיי, מטבע הדברים הזמן לאינטראקציות חברתיות הלך ופחת, החלטתי לעשות ניסוי ,ואמרתי לעצמי מה יקרה אם אפסיק להתקשר מיוזמתי לחברות רחוקות וראיתי שאם אני לא יוצרת שום אינטראקציה הקשר לאט, לאט ממתמוסס.והחלטתי שחברות מסוג זה .זה בזבוז זמן ואנרגיה ואין לי כל צורך בה .את אותו ניסוי עשיתי גם לגבי משורים אחרים בחיי ,החלטתי להשמיע קול ,להציב עובדות ללקוחות ,לעמוד על שלי .להעלות מחירים כי מגיע לי,. לעשות ספורט לדאוג לעצמי .ללמוד ,להתפתח .עטפתי את עצמי באנשים חיוביים ,קראתי המון הלכתי לאימון אישים .ולמדתי להעריך את עצמי מחדש ולא לפחד להגיד לא כשצריך. הפכתי לאט, לאט ממצב של ריצוי למיצוי.
איך נדע להבדיל בין נתינה לריצוי?
ההבדל בינהם הוא די פשוט ,כאשר אנחנו נותנים למישהו משהו מרצוננו החופשים הרגשות שנרגיש הם חיובים.אנו נרגיש תחושה של סיפוק.לדוגמה- חברה ביקשה ממני שאעשה לה טובה .אם אני עושה זאת בלב שלם וללא תלונות וקיטורים אני בנתינה.ומאידך יש ליחברה שכל הזמן מבקשת טובות ואף פעם לא מחזירה,אבל אני עדיין יעזור כי לא נעים לי או אני לא יודעת להציב גבולות,אז מן הסתם התחושות שארגיש הן שליליות וזה כבר ריצוי
דוגמה נוספת -יש לי בוס שמבקש ממני להישאר שעות נוספות ,אנחנו ביחסים טובים ואני מתוגמל בהתאם אם אני נענה בחיוב וכתוצאה מכך התחושות שלי הן חיוביות אז אני בנתינה וקבלה. אבל אם הבוס שלי מבקש ממני לבצע משימות מעבר לשעות העבודה ואני לא מתוגמל על כך ,אבל אני מבצע כי אני מפחד שיפתרו אותי,אני סובל מקטר ומבצע אז אני בריצוי
זה קשה לשנות הרגלים וצורת חשיבה אחרי שרוב חיינו חונכנו להיות טובים ולתת מעצמנו גם אם זה על חשבוננו וההבדל הדק בין נתינה לריצוי אבד בדרך.אבל החדשות הטובות הן שאם יצרנו בעיה,יש לנו אפשרות גם לייצר פיתרון. רק שנמאס לנו אנחנו יכולות לקבל החלטה לעשות משהו לעצמנו. אם התחברת לסיפור שלי והבנת שהגיע הזמן לשינוי עבורך ,יש לי את הכלים לעזור לך בעזרת צוות מומחים.לעבור את השינוי שאליו את מייחלת להגיע.
עינת פרקש-עושות שינוי
מוזמנת ליצור קשר 052-8623863
קישור לווטסאפ :
קישור ליוטיוב :
